סיפור אחד
של אישה אחת
על אובדן הריון
תודה שהגעת לפה. לפניכן סיפור שהייתי חייבת לכתוב כדרך להשלים את הריפוי שלי במפגש אישי עם אובדן הריון. לפני הקריאה יש לי כמה דברים שחשובים לי לציין.
בתוך הסיפור החלטתי להשתמש במילה השלה במקום הפלה. לראשונה שמעתי את הביטוי הזה מאישה יקרת לב בשם חני גולד. הרגיש לי לנכון להשתמש במילה הזאת מפני שהיא שיקפה לי שמשהו רוצה להשיל את עצמו מגופי מאשר משהו נופל מגופי – המילה הזאת הראתה לי את המשקל שיש במילים ואיך הם משפיעים על תודעתנו במודע או לא מודע.
שנית, זהו סיפור האישי שלי, בחירה ללכת בדרך מאוד מסוימת לאחר שהבנתי שאני חווה אובדן של הריון בפעם השניה. החלטתי ללכת בדרך טבעית לגמרי, באמונה שלמה שזה מה שנכון לי. עם זאת אני רוצה להודות ולתת הכרה לכל אישה אמיצה והדרך הייחודית שהיא בוחרת ללכת בזמן כה עדין שכזה. זה יכול להיות צומת דרכים גדול בחייה של אישה. יש נשים שיבחרו בדרך קונבנציונלית רפואית, יש נשים שירצו שזה יסתיים כמה שיותר מהר ויש נשים שירצו לדעת עוד דרך לעשות זאת ולכן כתבתי את הסיפור שלי, כי אולי יש שם מישהי שרוצה לשמוע על עוד דרכים. כך או כך או כך, אני מרימה לך ידיים ושמה יד על הלב אישה מדהימה, מייחלת שכל דרך שתבחרי, תהיי נוכחת בבחירתך עם לב שלם, שלא תחווי זאת לבד ושתעכלי את האובדן הזה בדרך הכי נכונה לך. בסוף הסיפור (אפשר כבר לקפוץ לסופו) הנחתי רשימה של אתרים של נשים מדהימות שמקדישות את חייהן לתת אינפורמציה מטיבה ומלוות נשים בזמן שכזה, מוזמנת לקרוא בחום.
ודבר אחרון,
למה אמנות האובדן?
אמנות מקשרת אותי ליצירה, להשתתפות, לעבודה מעמיקה עם אינסטינקטים וחידוד האינטואיציה ולתת למשהו מסתורי וגדול ממני לעבור דרכי. בעיניי החיים הם יצירה אחת מופלאה שקוראת לנו להשתתף ולהיות פעילות ביצירת העולם. וכך, אובדן ההריון הזה הזמין אותי אל תוך הראיה הזאת גם כן, ליצור עם מה שניתן, להקשיב ולהעמיק את הקשר שלי עם העולם, עם עצמי, עם החיים.
תודה לאמא שלי המפעימה,המיילדת הקוסמת שלי, עינת לב, שלומית מנדלבאום וכל נשות הקורס 'דיאלוג עם הרחם', למרים טורמלין, נהר אליה מנדלסון,
לנס חיי סול רון ואליה באר ספיר.
בזכותכןם,
יכולתי לצעוד בדרך האמונה אל החיים.
אמן שכל אובדן יקרב אותנו אל החיים, אל חוכמת גופנו, אל עוצמת נפשנו ותחליט נשמתנו.
באהבה והערכה אלייך,
לוטן ספיר
♡♡♡
הפחד מדגדג מבפנים
משהו מציק לי בלב ואני לא יודעת להגיד את שמו.
אני הולכת לשירותים, ועוד פעם, הפרשה חומה?
'אמא, עוד פעם הפרשה חומה, למה?'
אמא שלי מסתכלת לי בעיניים, 'יאללה אהובה שלי, את רוצה ללכת לבדוק?'
כן.
אני נוסעת ויש לי דגדוג עוד פעם בגרון. זה מציק. רטט שכזה ואין לו הסבר, אין לי מילים. רק סוג של תפילה בלב. יד אחת על הלב ויד אחת על הבטן.
אני פוגשת איש מבוגר, רופא נשים, אני שמה לב שהוא קצת רועד. מסתכל לי לרגע חפוז בעיניים שאני נכנסת ואומר לי לשבת רחוק ממנו בכיסא שם…'הפרשה חומה? בואי נעשה לך אולטרסאונד, נראה דופק ואשחרר אותך הביתה'.
אני שוכבת עם מסך לידי ורואה את עוברי (כך קראתי לו), הוא מזיז בתוכי ימינה ושמאלה את המקל אולטרסאונד, מרגישה כאילו מקל פנימי מחפש אות חיים, 'אני לא רואה..אני יביא עוד רופאה', עוד רופאה נכנסת, 'אני מצטערת, אני לא רואה, יש פה עובר שאין לו דופק, הוא לא חי…'
הכל עובר במהירות של אור, העיניים בורקות דמעות, ועכשיו אני מבינה את הדגדוג…
'לוטן קוראים לך? תראי, אני אסביר לך (ב60 שניות עם צליל נוראי של הקלדה במחשב) מה קורה לך. העובר שגדל בתוכך כבר לא. הוא הפסיק לגדול בשבוע 7.5 בערך ואת עכשיו בשבוע 8.5 בערך? עובר בגודל שכזה, ממש עדיף שיצא מהגוף שלך כמה שיותר מהר. לכן אנחנו נותנים לך הפניה לעשות גרידה, ניתוח שמוציאים את העובר, תצאי מפה, לכי למזכירות ותקבעי תור לניתוח. סליחה שזה קורה.. זה קורה..בהצלחה'. היא יוצאת ומלטפת לי את הכתף.
כבר בשלב הזה קראתי לאמא שלי (איזה מזל שהייתה שם אלוהים) שתבוא להחזיק לי יד, כי משהו לא טוב קורה כרגע. היא מתאפקת לא לבכות, אני רואה אותה מחזיקה אוויר חזק חזק, בזמן שהרופא מבקש שנצא מהמשרד שלו. לפני שאני קמה אני מסתכלת עליה והדגדוג בגרון אומר בלחש, 'אבל אמא…כל כך רציתי אותו…למה?' היא לא יודעת מה לענות לי ורק מחזיקה את היד שלי חזק וקרוב ללב שלה.
מאותו הרגע,
הרגיש שאני בתוך מרתון ועוברת בין סחרור של רוחות, מרגישה כמו נודפת ברוח בלי קול רק נוטפת גשם מעיניי ומשאירה מאחורי בכי שקט. זזה מהר אבל לא ממש מרגישה שאני זו שזזה, משהו מזיז אותי. אולי אני פשוט בשוק?
כמעט כל אישה בדרך שאני פוגשת באותו יום מספרת לי שגם היא… גם לה זה קרה… זה קורה… זה יעבור… אל תבכי… תמשיכי הלאה… גם לי היו חמישה כאלה… זה בסדר..
אני באוטו ולמזלי, האישה בצד השני בטלפון מבית החולים קפלן אומרת לי, 'לוטן, את יכולה גם לקחת כדורים, למה ניתוח? בואי לפה ותתייעצי עם רופאה שתבדוק אותך שוב.'
ושוב, אני יושבת עם רופאה, היא מספרת לי המון, המון מילים והעיקר שאני שומעת זה זה-
ניתוח, גרידה, מגרדים בהרדמה מלאה את העובר מהרחם שלך, כן, זה יכול לגרום לרחם שלך נזק ולכן את תחתמי לפני שנעשה את הניתוח. אפשרות שניה,
כדורים, ציטוטק שמה, זה כמו זירוז, אני שמה לך עכשיו 2 כדורים בפות, תלכי הביתה, תחכי שהם יתחילו לפעול, תחזרי עוד שבוע. אם עדיין לא הכל יצא, אני אתן לך עוד 2 כדורים, אחרי שבוע אם לא הכל יצא, נעשה לך ניתוח.
זירוז, לזרז, לכווץ את הרחם בצורה זריזה, מה שיצא יצא. יש נשים, שבוחרות לעשות זאת לבד בבית, אבל לוטן, ממש ממש ממליצה לא לעשות את זה כי מסכן את החיים שלך, זה ממש לא אחראי בעיניי (הרופאה ממשיכה).
אמא שלי עומדת לידי ואני יושבת מול הרופאה, 'אז את רוצה שאני ייתן לך את הכדורים עכשיו? זה פשוט וקורה מאוד מהר'. אני מסתכלת עליה ועל אמא שלי, לוגמת אוויר לנשימה במירוץ אינפורמציה שעיניי לא נעצמות לרגע ואומרת, 'לא,
אני לא אקח את הכדורים ואני לא הולכת לעשות ניתוח, אני נוסעת הביתה. יש עוד כמה אנשים שאני רוצה להתייעץ איתם לפני שאני אעשה משהו'.
'טוב, כדי לך למהר, העובר בתוכך כבר שבועיים לא גדל וגם קחי את הזמן, מה שאת רוצה..' ומשחררת אותי.
חשוב להגיד שבדיוק שהגעתי לבית חולים, התקשרה אליי המיילדת האגדית שלי, האישה החכמה שהולידה אותי להיות אמא ותמכה בי להביא אל העולם את ביתי בבטחה בבית. בדרך לבית חולים, אהוב שלי הציעה לדבר איתה וכך שלחתי לה הודעה עם שאלה אם היא יכולה לספר לי על הכדורים או על הניתוח ובכלל להדהד לי משהו על מה שקורה לי כרגע.
עניתי לה במסדרון ארוך, רק לשמוע את קולה וכמעט נפלתי על הרצפה. היא ביקשה שאני אלך לצד ופשוט סיפרתי לה במהירות למה אני נכנסת לרופאה והיא אמרה לי 2 דברים חשובים. 'לוטן, זה ממש ממש עצוב, אני פה בוכה איתך. שנית, אני רוצה שתיכנסי עכשיו לרופאים, תקשיבי לכל מה שאת יכולה להקשיב ואני רוצה שתדעי שיש עוד אופציות, יש עוד דרך..'
עם 2 הדברים האלה נכנסתי, בידיעה שקורה פה משהו שאני צריכה לעכל אותו, הוא כואב ברובד מאוד מאוד עמוק ושנית, יש עוד דרך. אני יודעת שיש, היא הזכירה לי זאת. הייתי פה לפני 4 שנים בערך, עם 2 שיליות בתוכי, דם זורם גם עם הודעה, לא גדלו בתוכם חיים. חזרתי הביתה ובאותו הלילה כאבים שאין לתאר, רק מכווצת ונושמת נשימות במיטה ובבוקר קמה, הפיפי הראשון הביא איתו 2 שליות שלמות. החזקנו אותם בידיים ובכינו מצער ויופי בו זמנית.
אבל עכשיו, אחרי כמעט 9 שבועות? זה אפשרי כך, שיצאו באופן טבעי? אין סימן לשום הפלה, אין דם או כיווץ? השאלות רצו מהר אבל ידעתי שעשיתי מעשה ראשון נכון בדרך, ללכת הביתה ולדבר עם מי שאמרה לי,
יש עוד דרך.
-יש עוד דרך-
אני שותה תה חם, הקצב האט, אני מתחילה להבין מה קורה. אני בחדר של אמא שלי לבד עם המיילדת שלי בטלפון והיא רוצה לשמוע הכל. אני מספרת לה את כל המסע של ההריון, את הזריקה של האנטי די שלקחתי, את הטיפה של הדם שראיתי, את העקצוצים שהרגשתי, את ה- משהו הרגיש אחרת בשבוע האחרון. דמעות ואולי אני עשיתי משהו לגרום לזה ורציתי אותו כל כך והיא שומעת את קולי ופשוט אוהבת אותי ומתחילה לספר לי סיפור.
(אלה לא מילים מדויקות אלה מה שאני זוכרת מהשיחה)
יש את הבית חולים, את מה שהם מציעים וכך להיות מלווה על ידם או, שאת יכולה לעשות את התהליך הזה בבית. בבית, את פשוט מחכה, זה יכול לקחת שבוע, שבועיים, חודש או חודשיים. שזה בבית, את נכנסת לאי ידיעה בידיעה שאת יכולה לשנות את הדעה שלך כל יום מחדש וכל רגע מחדש. זה בידיים שלך, התהליך, הוא אך ורק בידייך. זה בסדר שעובר נשאר בתוך הגוף, הגוף לאט לאט יעשה תנועות מאוד עדינות בקצב שלו, ויוציא את העובר.
יש לשים לב לכמה דברים חשובים :: הרפואה מפחדת מ2 דברים עיקריים, זיהום פנימי ואיבוד יתר של דם. שזה בידיים שלהם, הם יכולים לשלוט בזה, שזה בידיים שלך, רק את מנווטת את התהליך בלי שום שליטה אך נוכחות לתהליך שלך ולהיות בו ערה ובאחריות.
זיהום הוא מאוד נדיר אך עם זאת, אם את בבית, כל בוקר תבדקי חום. שיש זיהום, ישירות יש חום גבוה, אין סיכוי שתפספסי זאת. שנית, שזרימה של דם מגיע, את יושבת על סיר למשך כל הזמן הזה ורואה כמה דם יצא. אם זה מעל ליטר, את הולכת לבית חולים לחשש של איבוד דם. גם, זה נדיר מאוד, אך יכול לקרות. למה? יש ורידים שמזרימים דם אל העובר, עם ההתנתקות קורת ויש אולי וריד אחד ויחיד שעדיין מזרים דם, אז תהיה זרימה של הרבה דם ואנחנו לא רוצות את זה.
חשוב שלא תהיי לבד שהזרימה והשחרור של העובר קורה, שההשלה אקטיבית, זה יכול להיות ממש כמו לידה ותמיכה היא נכונה.
אני יכולה ללוות אותך שלא תהיי לבד בזה לוטני.
אני ישר אומרת לה כן. זה מרגיש נכון. אין לי מושג אל מה אני נכנסת. אבל אני יודעת שזה הצעד הבא שלי לקחת. צעד אליי. להאמין שזה יכול לקרות כך, בבית, לבד, עם משפחתי, עטופה באמונה, שהגוף שלי יכול ורוצה וזה רק לי לשמוע מה אני צריכה יום יום. אני מוכנה להיכנס להקשבה שכזאת. אני מאמינה שאני רוצה. אני מוכנה להתקרב אל מה שקורה, בדרך הזאת, היום.
שהלכתי לישון באותו לילה קראתי המון. רציתי לדעת מה זה הניתוח הזה ומה הוא כולל ורציתי לדעת מה זירוז עושה לגוף האישה. רציתי לדעת מה באמת בריא לרחם שלי, לגוף שלי, לתודעה שלי, לרגש שלי, לנפש שלי ולנשמה שלי. ומעבר למילים, הלכתי לישון בתחושה של אמת בוהקת בי 'כן', מעבר להסברים של מילים וחוויות שאני קוראת, שיש לי אפשרות לבריאות ארוכת דווח אם אני לוקחת את הבחירה לתת לגוף לעשות את חוכמתו, ולסמוך עלי, אבל ממש…
להסכים למסע שקיבלתי מהבריאה ולראות את מה שקורה כשער.
רציתי בחיים, וזה מה שקרה. אולי אז, זה יכול רק לקרב אותי אל החיים? לקרב אותי..אל משהו נסתר, שאני לא מבינה. משהו מסתורי שמזמין אותי אל הענווה אל החיים.
אמרתי כן באותו לילה עם נר ונרדמתי אל תוך החניכה שלי אל שער ההשלה, שער האובדן,
שער החיים.
היומיים הראשונים לאחר מכן, אני בקושי זזתי ממקומי מתחת לשמיכה. האיש שלי שוכב בסלון משתעל דמעות. "אהובתי, תסלחי לי שאני לא יכול להיות לך חזק, כל כך עצוב לי". אני מודה לו, שבעיניי מה שקורה לו הוא טוב, ושהחולשה הזאת היא חוזק בעיניי. "אני נותן לעצמי כמה ימים כך, בשביל שאני יוכל לקום על הרגליים, אני צריך להרגיש את האובדן הזה". לפני כשנה וחצי אבא שלו נפטר, בדיוק ביום ששנת האבל הסתיימה, המלחמה התחילה ונמשכת עד כה, כל כך הרבה אובדן מסביב וההריון הזה הביא בלב שלו ושלי אמונה ותקווה לחיים. עכשיו, זה כבר לא.. והוא היה חייב להתרסק. לראות אותו נתן רשות לתת לכנות אל מול האובדן הזה. התחבקנו בלילות ובכינו יחד. אמרנו תודה, אבל חושך כיסה את עיניינו, ידענו שיש משהו נכון בלעבור את זה. אחרי יומיים ראיתי איש עץ קם על הרגליים, הביא לי נשיקה עמוקה ואמר לי שהוא פה, שהוא הולך לתמוך בי בכל דרך שהוא יוכל. איש חיי. נס גלוי.
הבנתי באותו רגע נפלא שהסתכלתי אל תוך עיניו הנצחיות, שמה שקורה, לא 'קורה' לי, אני לא קורבן של סיטואציה של חיים, של מקרה, אלה אולי זה ניתן לי? איני מבינה בשום אופן את מתנת המעבר הזה, אבל זה שלי לבחור לצעוד דרכה ולא לעבור שלבים, אלה לעקוב מרגע אל רגע אל רגע אל תוך מה שמתחולל בתוכי. אמונה שאני נעשית, מתהווה, שמה שקורה הולך לשנות אותי ואני לא יודעת מי אני אהיה אחרי.
♡♡♡
זה השבוע הכי גשום בשנה. וכך קרה שהאיש המופלא שאיתי יכול להיות עם הבת שלי ולא יצא לעבוד. הבית חשוך ומרגיש כמו מערה. הצליל שאני הכי אוהבת הוא צליל של טיפות של גשם על הגג…חזק. זה מזכיר לי משהו חי, משהו אמיתי, פראי שאני יודעת בתוך הבטן שלי שאני חלק בלתי נפרד ממנו. אני בוהה אל תוך פינה בסלון, שעות עם פה פתוח, הזמן כאילו עומד ואז יש רגע של פירצה כאילו נפתח וילון ואני מציצה אל הצד השני מלא בתחושות ורגש וצער. אני שמה יד על הרחם שלי ובוכה, בכי עם ידיעה שאני נפרדת מרעיון, נפרדת מרצון עז, נפרדת ומנופפת בשלום לתינוק שכבר נכנס אלינו הביתה שהייתה לו אחות גדולה ומיטה יותר גדולה שכמעט קנינו. השיחות על שמו שבבטן, בידיעה שנשמתו קשורה לשלום, לנווה של שלום. שלום אני מנופפת.
אני נכנסת למסע פנימי, מסע אל תוך הדמיון, עוצמת עיניים והולכת למקום בטבע שאני מרגישה בבית. אני הולכת בטבע, כפות רגליים חשופות נעקצות, עם שמלה לבנה שקופה ודורשת לראות את "האמא הגדולה", זאתי ששומרת עליי. "אמאאאאאאאאאאאאאא!!!!! איפה את? איפה היית?! מה קורה? למה זה קרה??!" אישה גדולה מופיעה לפניי לבושה בלבן, אדום וכחול. היא בוכה עם חיוך וידיים פתוחות בפניי. "בואי אליי" היא לוחשת. אני רצה אליה ונכנסת אל תוכה. "ברוכה הבאה ילדה שלי, את מתקרבת אל החיים. איך תרצי לעבור את זה", היא שואלת. פתאום אני רואה על פני האדמה קו של סף, אני שמה לב שאני ערומה. אני מבינה שזהו סוף ועליי לעבור דרכו, ואני הולכת להשיל משהו שנוצר מגופי חזרה אל תוך האדמה. ואיתו, משהו ממני הולך להשיל את עצמו ולהיוולד מחדש. אני הבנתי שבמעבר הזה, אני הולכת ללדת את עצמי.
עברתי את הסף ברעידות עזות, וחיכו לי בצד השני סבתות בכל מיני צבעים עם חיוכים מפה לאוזן.
אני עוברת את הסף, עם הצעד הפחד העמוק שהרגשתי לאורך כל ההריון מתעורר. 'פחד, אתה חוזר לאדמה, בוא, יש לך פה מקום להתפרק בנחת', אני שומעת.
"איטי בבקשה, ברחמים, שלא יכאב לי כאבים גדולים, ברחמים גדולים בבקשה". אני אומרת בסבתות. אני שוכבת על האדמה החשופה והן מתחילות לעסות לי את הרחם בעדינות ובעומק רב. הן נוגעות ומדברות לקצבות הרחם שלי. אני מרגישה בטוחה. "לאט לאט בבקשה, לאט וברחמים". אני מתעוררת, פותחת את עיניי ואני עם הידיים על הרחם ומעסה אותה בעדינות.
אני מרגישה שתנועה ברורה התחילה.
♡♡♡
אני יוצאת אל הגינה ושואלת את הצמחים, מי רוצה לצאת איתי למסע? מי רוצה ללוות אותי? אני לוחשת איזה תמיכה אני צריכה. אני מבקשת את העדינות הזאת, את הרחמים, את האיטיות והטבעיות של גופי לשחרר. יש בי אמונה גדולה שצמחים הם חברים מאוד קרובים אל האדם. הם עובדות ויוצרות בהדדיות מוחלטת ובשותפות פלאית. עם כל אחת ואחד הם עובדים בצורה מאוד שונה. במקרה שלי ולצורך שלי, יש צמחים שהם מכווצי רחם ומגדילים את ורידי הדם וכך תומכים בזרימה והתחדשות הדם. הלענה (שיבא) נופפה לי לשלום וכך ידעתי שהיא תלווה אותי לאורך המסע הזה. החזקתי אותה קרוב לבטן שלי והרגשתי להתחיל לשתות אותה לאט לאט ואז להבין כל כמה זמן לשתות. לענה (שיבא), מרווה, פיגם, אכיליאה אלף העלה הן אלה שיותר נגישות לנו במזרח התיכון והן תומכות בתנועה וכיווץ הרחם. לא, הן לא עושות את זה כמו זירוז (כדורים). הן עובדות בקצב של הגוף שלנו, מעירות ומניעות הורמונים שכבר בתנועה פעילה. וכך יכולות לתמוך מאוד. הן גם כן מנקות מגופנו גופים זרים. עוד צמחים שתומכים במסע שלי הן סרפד, עלי פטל ותמצית ליאונרוס (Motherwort) שהתחלתי גם כן לשתות.
יחד עם זאת, באותו יום כבר הלכתי לבקר את המדקרת האגדית שלי. אישה טובת לב שרואה אותי. "כן לוטן, להזרים את אנרגיית החיים למטה", היא אמרה. אחרי שיחה עם חברה טובה שסיפרה לי באושר רב שהיא חוותה אובדן הריון היא ישר הלכה לעשות דיקור וכבר באותו יום התחילו לה תנועות ברחם וההשלה קרתה באותו היום.
ההשלה האקטיבית לא קרתה באותו יום, אבל ההשלה הפנימית, התנועה בהחלט התחילה וגברה. הרגשתי עקצוצים קלים אחרי הדיקור.
כל יום שתיתי כמות ענקית של מיץ סלק (טבעי) וכל דבר שהיה לו צבע של דם.
כל 3 שעות עשיתי עיסוי לרחם עם שמן קיק חם עד שביום החמישי שלי בבית התחלתי לראות הכתמות של דם על התחתונים שלי. כל בוקר בדקתי חום ועדכנתי את המיילדת שלי במצב רוחי.
היא הייתה לעוגן כל יום לעדכן כמו יומן פתוח את מצב רוחי, דרכה הבנתי את שלומי.
יכולתי או לצייר, או לקרוא, או לשמוע חברה מקליטה לי על כמה היא מאמינה בי. לא מלחמה, לא הרהורים, לא לדבר איתי על שום דבר אחר, אם זה קורה זה פשוט עובר לידי כמו רוח. הייתי בסוג של התרכזות נפשית ופיזית ממוקדת. בתוך גופי, משהו כבר לא, נהפך למשהו אחר. הדבר הזה, החיים הללו, בתוכי, הם אני. אני נהפכת, אני כבר לא. כל העולם ממשיך אותו דבר ואני כבר משהו אחר. עברתי דרך שער האובדן ועכשיו אני במקום אחר. איפה אני? מקום של בין לבין עולמות. הרגשתי שבחוץ אין מקום לבין לבין, מהלא לדעת, אז יצרתי לעצמי עולם מסביבי שנותן לזה רשות מלאה.
בזמן שכל זה קורה, נשים מכל קצבות חיי – חברות לב, אמא שלי, המיילדת שלי, הנשים המדהימות שאני חווה איתם קורס 'עיסוי רחם מסורתי', כתבו לי כל יום הודעת עידוד. ממש ביקשתי שזה יקרה כך, שישלחו לי כוחות, שידליקו לי נרות ויותר מכל שפשוט יאמינו בי בכל ליבן.
יום הגיע שידעתי שאני צריכה לעשות בו טקס. לא היה ברור איזה, אבל ידעתי בגופי שמתי שאני נמצאת במקום הקדוש הזה של בין לבין עולמות, יש פתח. פתח להתקרב ולקרב את מה שיותר גדול ממני, משהו שמחיה אותי, אפשר לקרוא לה אלוהים, הבריאה, המרחב המוסתר אשר אני יודעת בכל ליבי שהוא שותף מלא ביצירת העולם שאני חלק ממנה.
הנחתי על הרצפה בד שקיבלתי מחברה אשר מייצג בד תפילה, ישבתי עליה ועלה בליבי 'אמהות שלי'! נזכרתי בטקס שעשיתי לפני הלידה שלי שבו הדלקתי נר לכל אמא עד 7 דורות אחורה וסיפרתי להן על הלידה המתקרבת ורצון לקבל את תמיכתן. וכך הדלקתי 7 נרות. כל נר אמרתי את שמן עד שכבר לא זכרתי את שמן, ידעתי שהן יודעות אותי. הבאתי להן פרחים וחפץ שמייצג את העובר שכבר לא. הסתכלתי על כל להבה והרגשתי את אורן איתי, את אהבתן ואת הנוכחות שלהן. דמעות התחילו לנוע. מים פגשו אש. אש פגשה את גרוני וגרוני פגשה ב-אמת העירומה. 'אמהות שלי, זה מה שקרה, זה מה שקורה, תשמעו את קריאתי!' לאט לאט, עצמתי עיניים והרגשתי דחיסות של אוויר מאחורי, כאילו ידיים אוחזות אותי, שמעתי בראשי קולות ובעינים עצומות ראיתי מלא תמונות. תמונות של נשים הרות, נשים עם דם נוזל על רגלם, נשים שוכבות בכאב, נשים שוכבות באושר, נשים עם תינוק בידיים, נשים בוכות אובדן.. עוד ועוד ועוד.. 'ילדה שלנו, את יודעת כאב, אנחנו יודעות כאב עמוק מנשוא', שמעתי. כאילו הצצתי אל תוך שושלת ארוכת נשים אשר אני מחוברת אליהן, אשר ידעו אובדן כמו שאני חווה עכשיו ברגע זה. פתאום מה שאני חווה לא הרגיש לי זר, פתאום זה הרגיש קרוב, פתאום זה הרגיש מוכר והבנה שמה שההשלה הזאת, אולי, קשורה למשהו שושלתי שמתנקה בתוכי עכשיו. משהו מאוד עתיק מתפנה עכשיו מגופי ונותן לעצמו לחזור אל האדמה אם אני רק אסכים. בכיתי שעות את הבכי העתיק הזה, הרגשתי אותו בבטן כמו סכין חדה. מבכי עברתי לצחוק והודיה שאין לי לתאר אותה אפילו במילים. זו הייתה שמחה שלא הרגשתי זמן מה, סוג של שמחה של שייכות ושחרור בו זמנית. שמתי את ראשי על האדמה עד שהרמתי את ראשי והנרות כבר התחילו להיכבות.
אחרי כמה שעות, הדם התחיל להגיע. התנועה קורת, היא פה. הנה אני. חיוך עלה לליבי. והודיה, שאין לתאר. שחרור בא לחבק אותי. הרגשתי קלילה ומרוגשת. הרגשתי לנכנסתי אל מערה ואני רואה אור ואין עלי לשקוע עמוק יותר, אני יכולה להרים את ראשי. מיום ליום הגיע עוד קצת ועוד קצת דם. הצבע של עור שלי התחיל להשתנות ואמונה עטפה אותי. כן גופי כן, כן נפשי כן, כן נשמתי כן.. תובילי את דרכי, אני אומרת כן.
אני כבר שבוע אחרי הידיעה שאני חווה השלה. הולכת בשדות עם חברת לב שתמיד איתה, ליבי כה רחב ומואר וצחוק תמיד אוהב להראות את יופיו בביחד שלנו. בהליכות הטובות שעשינו הרגשתי תחושה שונה וחדשה ברחמי.
ובאמת באותו לילה הגיע כיווץ וכאב בזמן שביתי נרדמה עליי. באותו לילה נרדמתי וידעתי שגופי סימן לי שהזמן קרב. הרגשתי ממש לפני לידה, לידה שכזאת שאני מוכנה לתת לכל תא של אינסטינק להוביל את הדרך, לתת לכאב להיות לי סימני הדרכה לאיך לזוז ומתי.
בשעה 17:00 יום למחרת אהובי בא לחבק אותי ואני לוחשת לו שזה ממש קרב, יותר דם זורם. הוא מכין ברגע כיסא שאפשר להכניס אליו סיר וכך אני יכולה לשבת עליו ולראות כמה דם יוצא. אני מרגישה טוב וחזקה. אני שותה כוס ענקית של מיץ סלק ויושבת על הסיר. באותו לילה הוא צריך ללכת לחגיגת הספר שהוא הוציא לעולם, הוא צריך ללכת לחגיגת לידה של היצירה שלו! הוא אומר לי כמה הוא היה רוצה להיות איתי שזה קורה! אמא שלי איתי, ואני מבקשת ממנה לקחת את הבת שלי לסבתא שלה. הם מתארגנים ללכת ואני יושבת על הסיר ומתפללת לתנועה טובה. 'אמא, רחמים בבקשה, בעדינות לב בבקשה' אני מתפללת.
וכך, ברחמים לב, כאב מגיע ואני מתחילה טיפה להזיז את האגן והכאב מפחית. אני שומעת ומרגישה דם זורם. אהובי נכנס לבית בשביל רק לתת לי נשיקה אחרונה, איך שהוא מסתכל עמוק בעיני , השיליה יוצאת ובתוכו העובר שלם! אני צוחקת צחוק עם בכי! הוא רץ אליי באושר ומחבק אותי עמוקות! 'זה קרה אהובי, אתה יכול ללכת עכשיו להיוולד'!.
אמא שלי רצה אליי ויושבת לידי בזמן שאני על הסיר. אני יושבת 3 שעות רצופות ונותנת לחיים לצאת. לא כואב, רק כיווצים, ואחרי כיווץ, עוד יוצא.. עוד ועוד. אני מתקשרת למיילדת שלי בהתרגשות ובכי, 'נולדתי! הוא יצא! הרחם שלי, היא עושה את זה!' היא נשארת איתי בטלפון בשביל לשמוע שאני בטוב ולא מרגישה יותר ויותר חולשה שיספר לה שאני מאבדת יותר מדי דם. עד שמרגיש שהרוב הזרימה (לעכשיו) יצאה, אני יורדת מהסיר ומחזיקה את העובר בידיים שלי ורואה אותו בשלמותו.
אני באמת לא יודעת איך לתאר את כל החוויה הזאת, אבל אני יכולה רק להגיד שאני מודה בכל תאי שיכולתי להיות כך קרובה אליו. כך קרובה לחיים שגדלו בתוכי. כך קרובה לחיים עצמם, לאמת. אני לא יכולה לתאר כמה זה ריפא משהו מאוד מאוד עמוק בתוכי שאפילו לא ידעתי שביקש זאת. הרגשתי מאוהבת במה שהחיים יצרו ושאני השתתפתי ביצירה הזו ברובד הכי עמוק שלו. לחשתי לעובר תודה בדמעות של אושר ועצב בו זמנית ופשוט נרדמתי.
יום למחרת, קברנו אותו ושתלנו איתו עץ תאנה.
מהרגע שהוא חזר לאדמה, משהו עמוק בתוכי – תחושה שהייתי איתה עד כה – גם כן חזרה. הכל הרגיש שלם, בשלום. העצב, האובדן, ההודיה והיופי.. הכל בו זמנית – שלם.
♡♡♡
היום אני 3 שבועות אחרי שהעובר יצא מגופי שלם. דם בא והלך וחזר ועכשיו הפסיק לגמרי. אני אף פעם לא הרגשתי כל כך בריאה וחזקה. ההתנקות שמתקיימת בי היא ברכה שאין לתאר. אני מתרגשת לחיים שיבואו ומרגישה עוד יותר קרובה לגופי וערה לעוצמה שקיימת בי. כל רגע הוא לא מובן מאליו ואני הולכת פליאה ענקית לגופי החכם שמחולל ניסים ולרחם שלי העוצמתית שביקשה ממני לסמוך עליה והדריכה אותי לבריאות עמוקה.
עם ההשלה, הגיע השלה ענקית של כאב ואבל עמוק שסחבתי עוד לפני שהעובר הגיע. עם הקבורה באדמה, הכאב הזה נקבר ואני מרגישה שהתפנה מקום בתוכי לכוח חיים חדש להיכנס. הבנתי שעם אובדן כה גדול, יש אפשרות לחוות עוצמה כה גדולה וקירבה עוד יותר לחיים.
אני מאמינה שמתי שאנחנו מחליפות את המילים של 'זה קורה לי..' ל 'זה ניתן לי..', כמה שהמקרה נוראי וכואב, אולי יש אפשרות להתבונן במציאות של מקרה שמתקיים שמבקש את השתתפותי המלאה ולא לתת אותו לגמרי לידיים של אחר. אולי יש בחוויה הזאת אפשרות לקירבה כל שהי לחיים למעגל החיים? זה יכול להישמע מאוד מאוד מוזר, להתקרב למוות, לאובדן כה גדול, 'יאללה צריך להמשיך הלאה', 'את רוצה עוד הריון', 'למה לשהות עם עובר לא חי בתוכך?'. אלו משפטים ששמעתי, אך משהו בתוכי הבין, שהחוויה הזאת הגיע בשביל סיבה מסוימת, היא מוסתרת מהעין, אבל ידעתי שיש משהו חכם בתוכי ואני לא מקולקלת אלה שלמה והגוף שלי ידע בדיוק מה לעשות ועליי לתת בו אמונה. זה הגיע אולי להעביר אותי חניכה עוד יותר אליי, אל החיים שרוצים להגיע, לבריאות הגוף שלי ולהאמין במשהו הרבה יותר גדול מאיתנו,
הבריאה עצמה.
סיכום קצר וכמה דברים שלמדתי מהמסע –
- כל דרך שאישה בוחרת לעבור השלה היא ברכה, הבחירה היא שלה. יש את דרך הכדורים (בדרך כלל ציטוטק), יש את דרך הניתוח ויש דרך טבעית בבית. יש המון סיבות לאובדן הריון וכל אישה עושה את השיקולים שלה. הבנתי בדרך שתמיכה וליווי אישי הוא מתנה שאין לתאר. את לא צריכה לעבור זאת לבד!
אני רוצה להניח פה כמה מקורות קריאה מפליאות ונדירות של נשים אשר עושות חסד גדול בעיניי בעולם. אלו נשים אשר מדברות אל מה שלא מדובר, שקשה לנו לגעת או שקשה לנו להאמין. הן לא מסכימות שנשים אהיו לבד שהן חוות אובדן הריון. הן מבינות בתוך ליבן, מניסיון רב, שאובדן הריון הוא התרחשות מאוד משמעותית בחייה של האישה בהמון רבדים וחשוב להן ללוות אותן ולתת כמה שיותר מידע בנושא. הן מוכנות לפגוש כל אישה, לא משנה הבחירה שלה של איך היא רוצה ללכת אל תוך ההשלה, העיקר שתשמע את קולה ושתהיה שם מישהי שתקשיב לה.
חני גולד (יצרה את שיטת ההשלה ומכשירה נשים ללוות נשים אשר חוות אובדן הריון) –
שרל'ה ( מיילדת בית ) –
עינת לב (מלווה נשים גוף נפש) –
שלומית מנדלבאום (מלווה נשים בכל מיני שלבים בחייהן) –
- הרבה נשים שאלו אותי בפליאה אם זה אפשרי שהעובר/שיליה באמת יצא לבד? התשובה היא כן! זה יכול לקחת שבוע, שבועיים עד חודשיים. בהריון בחודש הראשון במיוחד. הגוף שלנו, כמו התנועה של הווסת, מווסתת ומנקה את תחולת הרחם שלה והכיוון הוא מחזוריות, תנועה, התחלפות תאים. הרבה מאוד נשים חוות אובדן הריון, יש נשים שחוות זאת אפילו בלי לדעת (הווסת שלהן הגיעה מאוד מאוחר ופתאום אחרי חודשיים המון דימום- זה לאו דווקא היה הריון).
- החשד הכי משמעותי וגדול לעשות זאת בצורה טבעית בבית הוא החשד לזיהום ולאיבוד דם. איזה מזל שהרפואה שם למקרה הצורך הזה! גם פה, זו האחריות האישית שלנו לבדוק חום (שיש זאת דרך העלאת חום גוף). מתי שיש זרימה כבדה של הדם (זה אהיה ברור שזה יקרה), ממש מומלץ לעשות זאת אל תוך קערה ולראות אם עברת את הליטר דם. אם זה קרה, תסעי לבית חולים לקבל תמיכה. המקרים הללו הם לא גדולים אך אפשריים.
(ממש ממש ממש ממליצה לקרוא את מה ששרלה כתבה בכתב למעלה, היא עשתה חקירה מעמיקה מאוד בנושא דרך ניסיון של המון נשים).
- הגוף חכם וחסין בצורה מפליאה ועושה את שלו! אך יש דרכים לתמוך בתנועה מטיבה. הדרכים שאני מצאתי הן ::
- צמחים – שיבא, מרווה, פיגם, אכילאה, ליאונרוס (כל הרשימה הזאת תומכת בעיקר בתנועה לפני דימום – תבדקי מה נכון בשבילך). סרפד ועלי פטל להתחזקות. קמומיל ולבנדר תומכת בהרגעת כאבים. מוזמנת לקרוא עוד על צמחים בנקודות האחרונות שכתבתי למטה.
- דיקור, רפלקסולוגיה, תנועת העגן, הליכה
- עיסוי רחם (מוזמנת לפנות אליי להמלצות של איך לעסות) עם שמן קיק
- יצירה, עבודה עם הדמיון (חני גולד נותנת דוגמאות נפלאות באתר שלה)
- אמבטית צמחים
- אמבט אדים (באתר של עינת לב יש פירוט שלם על אמבט אדים)
יש אפשרות לעשות אותו בהכתמות ולפני, לא שיש זרימה של דם.
- כאב ככוח מנווט –
כאב מנווט? למדנו שכאב הוא סימן שמשהו לא בסדר. שזוהי תחושה שצריך להימנע ממנו, צריך לפתור ולהשתיק. כך או כך זהו פתח לדיאלוג עם גופנו. ובאמת יש כאבים שהם משתיקים והם בלתי נסבלים אך אני שמה פה אופציה שאולי עם בכאב נעבור נפתח פתח לדיאלוג הזה, גופנו יספר לנו וידריך למה הוא מבקש.
במקרה שלנו, כאב יכול להצביע שהרחם שלנו מבקשת שינוי של תנוחה או תנועה. לדוגמא במקרה שלי, כל פעם שהיה לי כיווץ או דקירה זה היה סימן שאני צריכה לקום וללכת לשבת ולשחק עם מספר תנוחות על הסיר ואחרי כמה זמן פתאום דם התחיל לזרום. לפעמים זה ביקש חום וחוסר תנועה (חום מעוררת תנועה פנימית). אולי משהו תקוע שאלתי את עצמי ואז שתיתי תה וזה תמך. כך או כך יש פה פתח לדיאלוג ודרך להעמיק את ההקשבה לגופנו ויותר מכך, הזדמנות! הזדמנות לקרבה אל גופנו. כמובן כל מקרה לגופו וזה כה טוב שיש לנו מישהי שמלווה אותנו שאפשר להתייעץ איתה. אולי זה רגש מסויים שרוצה לפרוק את עצמו וכך שיחה יכולה יכולה לתמוך. שמעתי על נשים שכאב להן, זה עורר אבל גדול ואז אחרי שיחה של פריקת רגשות דם התחיל להגיע.
- עולמם של הצמחים – משחר הימים, צמחים היו קרובים של בני אדם. קיים שם הדדיות נפלאה שיש לנו הזדמנות לחקור במקרים שכאלה. אני זכיתי לראות שהן מאוד רוצות לתמוך בנו ושצמחים רק רוצים את קרבתנו. צמח שתמך בי הוא אולי לא צמח שתומך באישה אחרת, הן עובדות במיסתוריות נפלאה וזה רק עלינו לחקור. נכון, הן לא משתקות כאב באופן מיידי ולא תומכות בתנועה ישר אחרי שאנחנו שותות אך הן עובדות עם ההורמונים שלנו ומעוררות אותן בהתאם לאיפה שהאישה נמצאת. אני ישבתי מול הגינה שלי ושאלתי איזה צמח רוצה ללוות אותי, זה היה ברור לי, מתחושת בטן שזוהי שיבא. שמתי כמה עלים במרתח וכיסיתי אותה ושתיתי מדי פעם כמה שלוקים. רציתי לראות ולבדוק איך הצמח 'מדברת' עם הגוף שלי. פיגם גם כן הייתה מאוד נוכחת ושתיתי אותה כל כמה ימים. יש צמחים התומכות בתנועה- זאת אומרת בזרימת דם ותנועה של הדם באגן (התכווצות), יש כאלה התומכות בכאב ויש כאלה מחזקות רחם. חשוב לציין שברגע שדם מתחיל לזרום, אני ראיתי שעדיף להפסיק לשתות כל צמח המזרים או מכווץ דם מפני שאנחנו רוצות שהתנועה הזאת תקרה באופן טבעית. בדרך כלל שותים לפני הזרימה או בהכתמות ואחרי (אחרי עדיף צמחים מחזקים). כמובן יש המון מקרים, והתייעצות כמובן תמיד תומכת בהחלטה.
- ודבר אחרון, ראיתי שהשלה יכול להיות פתח לאישה להתקרב אל עצמה, אל העוצמות התמוהות בה ושער לחניכה עמוקה של האישה. חני גולד מדברת על הנושא הזה הרבה, ממליצה לשמוע.
יש עוד המון דברים שאפשר לעשות, אך הדרך היא ייחודית לך. אין פה שום פרוטוקול, רק המלצות אך העיקר פה הוא ההקשבה העמוקה לגופך ולנפשך. אם יש מי שמלווה אותך, זו דרך נפלאה להתייעץ ולהרגיש את דרכך בשער ההשלה. תזכרי שכל יום את יכולה לקחת בחירה אחרת. כל יום הוא יום והרפואה הקונבנציונלית תמיד שם אם את צריכה! וגם, כל אישה היא שונה, אם את מרגישה שמשהו יכול לסכן אותך, תתיעצי תמיד. יש המון נשים שמוכנות לתמוך בך!
אחרי הקריאה, עם עולה בך שאלה אני פה. lotan.sapir@gmail.com
ושוב, יש המון נשות מקצוע ששם לתמוך ושקול איתך שיקולים שעולות לכל אורך הדרך.
הדרך היא שלך