מילות הודיה

אני רוצה להתחיל במילות הודיה. הודיה לאנשים שלימדו אותי על "טריטוריית האבל". למלווים שלי, לאנשים שליוויתי בעצמי דרך השער הזה, וללימוד שכל פעם מחדש אני פוגשת באבל בעצמי, בכל פעם בהתגלמות ובצורה אחרת בחיים.

בתרבות המערבית כמו שאני מכירה אותה, אין שפה, מצפן לדרך לעבוד עם 'אבל'. ביהדות יש ריטואלים מפעימים ותומכים בעיניי, אך איך נושאים את התחושה הזאת בגוף? איפה הנפש שלי שוהה שאני חווה אבל? איך אני יודעת שזה מה שאני חווה?

סמל ודימוי כמראה לנפש

אני אוהבת דימויים, סיפורים וסמלים. הם תומכים בדרך של התהוות נפשנו, הם מדברים את השפה שלה ונותנים לה מיכל וכלי ניווט. בתרבויות שונות אבל הוא ממש מקום שבו הנפש שלנו ממוקמת. יש שקוראים לו "היער החשוך", "מעגל העפר" או "בטן הלוויתן". זה תומך בי לדמיין את המקומות האלה, כי זה מאפשר לי למקם איפה אני עוברת דרך, מתי שאבל פוגש אותי ואני אותו. במקום רק לנסות להבין מה קורה לי, אני יכולה להיזכר בזמן שכל העולם נראה שהוא ממשיך כהרגלו, נפשי נמצאת עכשיו בטריטוריה מסוימת, שיש לה שפה, נוף, קצב ואולי גם חוקים משלה.

בטן הלוויתן

מלדומה פטריס סומה ז"ל, איש רפואה המגיע משבט הדאגרה הנמצא במערב אפריקה, בבורקינה פאסו, היה אחד האנשים שלימדו אותי לראות אבל באופן הזה. באחת ההרצאות שלו, שנתן לאחר שאביו נפטר, הוא סיפר שאחד הדימויים הראשוניים שהשבט שלו מחזיק ביחס לאבל הוא האפשרות ללכת חזרה אל תוך הבטן של אמא שלנו, אל המקום הראשוני ביותר.

האבל הוא לא דבר מנטלי בלבד, אף שהוא כמובן משפיע מאוד על החיים המנטליים שלנו. הוא חוויה גולמית ולימינאלית, חוויה של בין לבין, שמבקשת מאיתנו להתהוות לגוף חדש לגמרי. הוא מספר שאפילו הדמעות שלנו, כשאנחנו מתאבלים, נובעות ממקום אחר (ויש להם אפילו טעם אחר). הן אינן אותן דמעות שאנחנו בוכים בבכי אחר.

מלדומה ממשיך לספר שאנחנו עוברים בתוך האבל תהליך פנימי של התפייסות עם המציאות בנוגע למי ומה שאבד. יש בתוכנו קרב פנימי שמבקש מאיתנו להתקרב, להתקרב אל מה שקרה, אל מה שאיננו יכולים לשנות, ובסופו של דבר להתקרב מחדש אל החיים עצמם ואפילו להעמיק את קשרנו אותם עוד יותר.

ביהדות מדברים על המיקום בתוך בטן הלוויתן. יש בו משהו שמאפשר להבין שהכניסה לאבל היא לא בהכרח כניסה למקום שאנחנו אמורים לדעת איך לצאת ממנו. זו כניסה אל תוך מקום עמוק, חשוך, ראשוני, מקום שבו משהו בנו מתפרק ואולי גם מתחיל להתהוות מחדש. ליוותן גם כן מזכיר לי, שאנחנו ננשאים, מוכלים דרך המים הראשוניים האלה שמלדומה מדבר. אנחנו לא לבד, החוויה שאנחנו חווים - כוחות טבע יודעים ומזהים אותם בנו, אם ניתן להם לבוא לתמוך בנו.

טקסי מעבר

עוד אדם שאני מאוד מעריכה הוא האנתרופולוג ארנולד ואן גנפ, שטבע בתחילת המאה העשרים את המושג "טקסי מעבר". הוא הבחין בכך שבתרבויות רבות בני אדם יצרו טקסים סביב המעברים הגדולים של החיים, לידה, התבגרות, נישואין, מוות ועוד.

הוא זיהה מבנה שחוזר במעברים האלה: פרידה, שהייה על הסף, ושיבה אל הקהילה במצב חדש.

הפרידה היא הרגע שבו משהו מהחיים הקודמים מסתיים. אחריה מגיעה תקופת הסף, מה שנקרא לימינליות, מקום ביניים. אנחנו כבר לא מי שהיינו, אבל עדיין איננו יודעים מי אנחנו הופכים להיות. ורק אחר כך מגיעה השיבה, אך לא בהכרח חזרה אל מי שהיינו, אלא כניסה מחודשת אל החיים מתוך זהות, הבנה או תפיסה שהשתנו.

כשאני חושבת על המבנה הזה דרך האבל, משהו מתבהר. כי מהו אבל אם לא שהייה על הסף, במקום הלימינאלי הזה, הבין לבין? משהו בחיים שלנו כבר הסתיים, אבל אנחנו עדיין איננו יודעים כיצד ייראו החיים שלנו מכאן.

ומה אם אבל הוא בעצם נושא אותנו אל ההתהוות הבאה שלנו?

אבל כחניכה

מרטין פרקטל, שמאן משבט הסוטוצ'יל של המאיה ומלדומה מזכירים שצער ואבל הם חוויות אנושיות שונות. אבל הוא חוויה שחשוב ברובד קריטי לתת מקום מלא מתי שהוא נוכח בחיינו. אם לא, זה הופך לרגשות אחרות שמקררות את נפשנו ונשמתנו - כמו כעס, פחד, חרדה ועוד. בנוסף, הם מאמינים שזה עובר אל אנשים שונים בקהילה שלנו אם יש אבל שבכלל לא מעובד ונהיה רוחות רפאים בתוך הדורות הבאים שמגיעים אחרנו. מבחינתם, לתת מקום ראוי לביטוי לחוויה של אבל הוא הכרחי בשביל שיתקיים איזון והרמוניה בבן אדם, בקהילה ובאדמה. בשבטים שלהם, החוויה צריכה לבוא לידי ביטוי בצורה פיזית כך שהאדם ירגיש את האש הפנימית של הנפש, את ההתבשלות שמתקיימת בנו דרך האבל והאובדן.

הסוף מעיר אלכימיה פנימית, שנתבשל אל תוך גוף חדש לחלוטין וכך התחלה חדשה.

מה יקרה אם ניתן לאבל להדריך אותנו, לחנוך אותנו באמת, סביר שלא נהיה אותם אנשים שהיינו לפני. נעבור דרך הטקס מעבר העצום שאבל מבקש לקחת אותנו.

איך נותנים לאבל לעשות דבר שכזה בתרבות של היום?

זו שאלה שאני שואלת כמה עשורים.

קודם כל אני מבקשת ללמוד איך לזהות אותו שהוא שם. אישית אני מזהה אותו מתי שאני נושאת כעס מתמשך, תסכול, רגש המום או פסיביות, ציניות שרק גדלה. אני מתרגלת את עצמי לשאול אם חי מתחת לרגש הזה אבל כל שהו. לרוב אני מוצאת שכן.

אם אני נותנת מקום ואפשרות לכעס הזה לדבר, וכך לאבל ששם מקום בחיי - אני מוצאת את עצמי רואה או מגלה דברים שלא ראיתי לפני - על עצמי, על האהבה שקיימת בי, לימוד על שייכות לעולם,על הודיה על החיים עצמם ועוד…

שאיבדתי את אבא שלי, הבנתי בכל ליבי, שזה יקח המון, המון זמן ממש להבין ולהכיל את המציאות שהוא לא פה בגוף (לא רק שנה). זה היה, ועדין, בלתי נתפס עבורי. השיח שלי איתו עדיין ממשיך, אך הוא לא פה בגוף. הוא קיים ולא קיים בו זמנית. שאני נותנת לעצמי להרגיש את מה שזה עושה בי המחשבה הזאת, אני מתקרבת אל מי שאני נהפכת להיות. אני מוצאת בתוכי כאב כה גדול ואהבה עצומה בו זמנית, אני מוצאת בי אנושיות עדינה ורכה כל פעם מחדש, התפרקות ואי וודאות על שבריריות החיים שמביאה אותי אל הברכיים.

זה יקח אולי שנים, עד שמה שהמוות הזה עושה בי באמת יבשיל, אבל אני לומדת איך ללכת איתו.

השבוע, אני הולכת ליער, כריטואל חודשי, אני אעשה מעגל אבנים שישמור עליי ואדבר איתו. אספר לו על בני ובתי, על איך שהם גדלים. רק לכתוב את המילים האלה עכשיו.. דמעות עולות בגרוני. הגעגוע אליו, הגעגוע אל מי שהייתי שהוא היה בחיי הוא גדול אך לחשוב למה נהפכתי מאז מותו, כמה גדלתי..גם זה גדול.

הטריטוריה של האבל, החינוך שהיא מבקשת לעשות בי, המים הראשוניים, הבטן של הלוויתן מחבקים אותי ונושאים אותי אם אני אעז להיכנע.

אני מפחדת…

אבל לומדת להסכים לבקשה.

Words of Gratitude

I want to begin with words of gratitude.

Gratitude to the people who have taught me about the “territory of grief.” To the people who have accompanied me, to the people I have accompanied myself through this threshold, and to the learning that each time I meet within grief in my own life, it appears in a different form and takes a different shape everytime.

In Western culture, as I have come to know it, we do not really have a language or a compass for working with grief. In Judaism, there are rituals that I find deeply moving and supportive. But how do we carry this feeling in the body? What is occurring within my soul when I am grieving? How do I know that what I am experiencing is grief? These questions have been moving me in the last decade.

Symbols and Images as a Mirror of the Soul

I love images, stories and symbols. They support the way our souls take shape. They speak its language and give it a container and a way to navigate.

In different cultures, grief is understood as a place where our soul enters. Some call it “the dark forest,” “the circle of earth,” or “the belly of the whale.”

It helps me to imagine these places because they allow me to locate where I am when grief meets me, and when I meet grief.

Instead of only trying to understand what is happening to me, I can remember that while the whole world seems to continue as usual, my soul is now in a particular territory. A territory with its own language, landscape and rhythm.

The Belly of the Whale

Malidoma Patrice Somé, a medicine man from the Dagara people of Burkina Faso in West Africa, was one of the people who taught me to see grief in this way.

In one of his talks, given after his father died, he shared that one of the first images his people hold in relation to grief is the possibility of going back into the belly of our mother - into those first waters, into the most primal place.

Grief is not only a mental experience, although of course it deeply affects our mental lives. It is a raw and liminal experience, an experience of being between worlds, asking us to grow into a completely new body.

He says that even our tears when we grieve come from somewhere different, and that they may even have a different taste. These are unique tears that equate to the waters of the ocean that waters that have made us.

Malidoma continues to describe grief as an inner process of making peace with reality, with what and who has been lost.

There is an inner struggle that asks us to come closer. Closer to what happened. Closer to what we cannot change. And eventually, closer again to life itself, perhaps even deepening our relationship with life.

In Judaism, there is also an image of being inside the belly of the whale. There is something in this image that helps me understand that entering grief is not necessarily entering a place that we are supposed to know how to leave.

It is entering a deep, dark, primal place. A place where something inside us is falling apart, and perhaps where something new is beginning to take shape.

The whale also reminds me that we are carried and held through these primal waters that Malidoma speaks about.

We are not alone.

The forces of nature know these places. They recognize them in us, if we allow them to come and support us - they surely shall. try to make their way to meet us through.

Rites of Passage

Another person I deeply appreciate is the anthropologist Arnold van Gennep, who coined the term “rites of passage” at the beginning of the twentieth century.

He noticed that in many cultures, human beings created rituals around the great transitions of life: birth, coming of age, marriage, death, and more.

He identified a structure that appears again and again in these transitions:

Separation.

A period of being on the threshold.

And a return to the community in a new state.

Separation is the moment when something from our previous life comes to an end.

Then comes the threshold period, what is called liminality, a place in between.

We are no longer who we were, but we still do not know who we are becoming.

Only later comes the return.

But it is not necessarily a return to who we were. It is a reentry into life with a changed identity, understanding, or way of seeing.

When I think about this structure through the lens of grief, something becomes clearer.

Because what is grief if not a time of standing on the threshold, in this liminal place, in between?

Something in our life has already ended, but we still do not know what our life will look like from here.

And what if grief is actually carrying us toward our next becoming?

Grief as Initiation

Martin Prechtel, a Mayan shaman from the Tzotochil people, and Malidoma Somé both remind us that sorrow and grief are different human experiences.

Grief is an experience that, when it arrives in our lives, needs to be given full space. and attention, on a very fundamental level.

If it is not given space, it can turn into other emotions that freeze our soul and spirit, such as anger, fear, anxiety, and more.

They also believe that when grief is not processed, it can move through the community and become something that is carried by other people. It can become like a ghost that moves through the generations that come after us.

For them, giving grief a proper place and a physical expression is necessary for balance and harmony within the person, the community, and the land. It is a big responsibility to respond to grief when it arrives in the doorstep of our hearts.

In their traditions, grief needs to be expressed physically, so that a person can feel the inner fire of the soul, the process of being transformed and changed through grief and loss. This might happen through shaking, community dance, singing and whaling (keening) for days.

The ending awakens an inner alchemy.

Something is being cooked inside us, slowly becoming a completely new body, and from there, a new beginning.

What might happen if we allowed grief to guide us, to truly initiate us?

We would probably not be the same people we were before.

We would pass through the great rite of passage that grief is asking us to enter.

How do we allow grief to do such a thing in our culture today?

This is a question I have been asking for several decades.

First, I am learning how to recognize it when it is there.

Personally, I often recognize grief when I am carrying ongoing anger, frustration, overwhelm, passivity, or a cynicism that keeps growing.

I practice asking myself whether there is some kind of grief living underneath the emotion like a river waiting to move.

Most of the time, I find that there is.

When I give the anger a place to speak, and in doing so give space to the grief that has entered my life, I find myself seeing and discovering things I could not see before.

Things about myself.

About the love that exists within me.

About belonging to the world.

About gratitude for life itself.

And to what i yearn and pray to see in the world.

When I lost my father, I understood with my whole heart that it would take a very, very long time to truly understand and hold the reality that he is no longer here in a physical body.

Not just one year.

It was, and still is, almost impossible for me to grasp.

My conversations with him continue, but he is not here in a body.

He exists and does not exist at the same time.

When I allow myself to feel what this thought does inside me, I come closer to the person I am becoming.

I find such enormous pain and such immense love inside me at the same time.

I find a tender and gentle humanity in myself, again and again

I find uncertainty about the fragility of life that brings me to my knees.

It may take years for what this death is doing inside me to truly ripen.

But I am learning how to walk with it.

This week, I am going into the forest as part of my monthly ritual.

I will make a circle of stones to hold and protect me, and I will speak with him.

I will tell him about my son and my daughter, about how they are growing.

Even writing these words now brings tears to my throat.

The longing for him is great.

The longing for who I was when he was in my life is great.

And yet, when I think about what I have become since his death, about how much I have grown, that too is great.

The territory of grief.

The initiation it is asking of me.

The primal waters.

The belly of the whale.

They hold me and carry me, if I dare to surrender.

I am afraid.

But I am learning to say yes to its invitation.