מאז שאני זוכרת את עצמי ריקוד, משחק, דמיון והטבע היו הבית שלי. אף פעם לא חוויתי תנועה־תרפיה, אבל כל זה בהחלט היה מרפא מאוד.

אחרי הצבא וגרעין נח"ל, בגיל 21, ארזתי תיקים באושר גדול ויצאתי למסע בלונדון עם רצון גדול ללמוד את אומנות המשחק. וכך היה. למדתי תיאטרון פיזי, פנטומימה, במשך 3 שנים ולמשך 7 שנים שיחקתי, ביימתי, הפקתי, גילמתי אין ספור דמויות באין ספור סיפורים ומחזות. הרבה מהם היו סוג של תיאטרון שקהל היה מאוד פעיל בהצגות. קוראים לסוג תיאטרון הזה 'אימרסיב'. ראיתי דרך עיניים של כל כך הרבה דמויות והתאהבתי באנושות. ראיתי כל כך הרבה קהל מאבד את הזהות שהוא אוחז בה ומתאהב בזהות המשותפת שמתעוררת, שיש רצון ליצור ולהחזיק משהו משותף.

הכל נשכח, והכל נזכר בנו. ומתעוררת פשוט אהבה.

בדרך הכרתי אומנים (זמרים ושחקנים) אשר מגיעים מרמאללה, ג'נין, ירדן וחיפה. מתוך המקום החי שבער בליבנו, דרך היצירה שיתפנו ולמדנו המון אחד על השני. מה כל אחד ראה בחייו. מה השושלות שלו ראו וחוו. אף פעם לא שמענו כאלה סיפורים. אספנו דמעות יחד אל האדמה דרך שירים ותנועה והבטחנו שניפגש יום אחד איפה שכולנו התחלנו. בישראל, בפלסטין.

חזרתי לארץ. גרתי בקהילה משולבת ערבים ויהודים. למדנו לחיות יחד וניסינו ללמוד וללכת ביחד יד ביד אל לב הקונפליקט שהאדמה הזאת מחזיקה. ישבתי בתוך פצע פתוח תמידית למשך השנים הללו והיצירה, וההליכות לבד עם הטבע הגדול במדבר היו לי עוגן בתוך ראיית מציאות כואבת כל כך. משם נולד ׳התייאטרון האנושי׳ - פרויקט מעורר תקווה והשראה שבו כל המשתתפים, דרך יצירה, חקרו את הנושאים שהכי כואבים להם. כמה יופי נולד ומתגלה מתוך שבר? כמה יופי יכול ללכת לצד כאוס?

שלום! איזה אושר שאתם כאן.

שמי לוטן. אמא לאליה באר וקדם טל (ו־3 בלב). אישה מאושרת לסול יצחק רון. בת ודודה וחברה ואחות.

משושלת שמגיעה אחורה אל משפחות הטולדו של יוצאי ספרד, דרך יוון אל תורכיה עד לרמלה.

נולדתי בחיפה ובגיל 4 התחלתי את התנועה שלי עם משפחתי. מדרום אפריקה, חזרה לישראל, לאנגליה ומקומות שונים באירופה, ולפני 9 שנים חזרתי לישראל. אהבה הביאה אותי חזרה הביתה. דרך הלב יכולתי ללכת על אדמה כל כך רועדת ובוערת עם כמיהה עצומה להתרפא בשורש ולהביא גם כן לשורש את מה שמצאתי בדרך.

חיפשתי עוד עוגנים, עוד מצפנים לדרך הלא ידועה שהלכתי. הדרך לקחה אותי אל האלדרית שלי ז"ל, ג'ואנה מייסי, אשר למדתי ממנה את הלימודים הכי משמעותיים לדרך שלי קדימה. שהכאב שאני מרגישה בגופי, שהאבל שאני מרגישה שאני רואה שקורה באדמה, משנה! והוא נחוץ, והוא חשוב. זה מספר שאכפת לי מאוד, ואם אני אהיה איתו מספיק זמן, אולי אני אחצה דרך הייאוש והכאב, ואגיע לתחושת שייכות מטורפת. שהאבל הוא שער עצום, פתח, קרע, לתת לעולם להיכנס פנימה. ומשם, מהמקום הזה, ללכת קדימה כל רגע למען חיים וכל הברואים.

משם רציתי להעמיק את אומנות של 'להיות אנושי' ולמדתי טקסי מעבר בבית הספר של הגבולות האבודים בקליפורניה. אין סוף מילים אגיד על החוויה הזאת, אבל היא שינתה לגמרי את חיי.

כל זה הביא אותי לחזור לארץ,

באמונה והבנה, שאני כל כך לא הולכת לבד. שיש מארג עצום, אנושי ולא אנושי, שושלות ועתיקות ימים שמחזיקות אותנו במסע הגדול שהוא החיים איך שהם נראים עכשיו.

נהפכתי לאמא.

מתוך השער הזה, העמקתי בתוך חוכמת האקולוגיה הנשית שאני שייכת אליה. הגוף הנשי. מתוך ניסיון ורצון להבין מהי מתנתי אל העולם הזה- התחלתי לחקור את הנשיות, את חוכמת גופי, את מחזורי, את שושלתי הנשית דרך רחמי.

זה לקח אותי למורות מפעימות בכל קצוות העולם כמו מיילדות המאיה, מורתי עינת לב המדהימה ועוד אין ספור נשים פגשתי בדרך באירופה הטובה.

פגשתי כל כך הרבה ידיים טובות, ועיניים מפעימות ונטרפתי מהחוכמה שאנחנו נושאות בגוף שלנו כנשים. היכולות שלנו להתרפא ולשנות ולבחור את הסיפור שבאנו לפה לחיות.

ראיתי במו גופי ועיניי, מה קורה שאנחנו מקשיבות לגוף שהבריאה העניקה לנו, שאנו מקשיבות לדמיון שלנו, לחלומות שלנו, לאבל שלנו, למחזוריות וההתהוות שלנו. אנחנו מגיעות עוד יותר לכאן, מתיישבות בתוך הייעוד הספציפי שלנו, ונותנות תו נגינה ספציפי וייחודי אל תוך רשת עתיקת ימים ומפעימה שרק מבקשת להמשיך.

אנחנו שייכות לכאן. אנחנו נחוצות כאן.

אני מאוהבת וסומכת על מה שיצר אותנו.

לפעמים כאובה, לפעמים לא, אך מה שבטוח, לומדת לשאת את האבל ואת ההודיה בו זמנית, מנסה למצוא את האיזון באמצע ושם ללכת ולהעמיק את אהבתי לעולם המשתנה שאני בחרתי להיוולד אליו.

אמן שהזמנים הללו יביאו אותנו אל הברכיים. שנזכור ונתאהב מחדש שפלא שאנחנו חלק ממנו. משם לצעוד קדימה למען עתיד ילדנו